פסק-דין בתיק עמ"נ 8249-01-11

1.         ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד המועצה האזורית מטה אשר, אשר דחתה את השגותיה של המערערת על חיובי הארנונה שהושתו עליה בגין אחזקת נכס בשנים 2009- 2010. במוקד הדיון מצויה סוגיית סיווגו של נכס המוחזק על ידי המערערת בקיבוץ גשר הזיו ואשר משמש לטענתה כבית אבות ומעון לשיקום נכים וחולים. שאלת משנה הנגזרת מהשאלה הראשונה הינה הטלת חיוב הארנונה בגין קרקע תפוסה.

רקע

2.         המערערת הינה חברה רשומה והינה הבעלים של נכס המצוי בקיבוץ גשר הזיו. מדובר בנכס המשמש כבית אבות ומעון לחולים ונכים הזקוקים לשיקום תעסוקתי והכשרה מקצועית וכדומה.

            בגין החזקתה בנכס נדרשה המערערת לשלם ארנונה למועצה האזורית מטה אשר (להלן "המשיבה"). במשך שנים רבות ועד לשנת 2009 סווג הנכס על ידי המשיבה בסיווג מגורים (סיווג 120, סעיף 1.1 לצו הארנונה) והמערערת נדרשה לשלם ארנונה בהתאם. חשוב לציין כי בין המערערת למשיבה נוהלו גם בעבר הליכים שונים בנוגע לחיובי הארנונה. כך לגבי השנים 2005- 2006 הגישה המערערת השגות ובין היתר טענה כי יש להטיל את חיובי הארנונה ישירות על דיירי הנכס. טענותיה של המערערת נדחו בהחלטת וועדת הערר מיום 14/2/07 (נספח ב-6 לערעור).

            גם בנוגע לשנת 2007 נחלקו הצדדים. המחלוקת נסבה על חיובה של המערערת בתשלום עבור שטחי קרקע תפוסה בנכס. בסופו של יום ולאחר הליכי השגה וערר, הוגש ערעור לבית משפט זה (תיק עמ"נ 239/08) וביום 7/10/10 ניתן פסק דין על ידי השופט א' קיסרי, אשר קיבל את טענת המערערת והחיוב בתשלום ארנונה עבור "קרקע תפוסה" בוטל.

            בכל ההליכים, הן בשנים 2005- 2006 והן בשנת 2007, נקודת המוצא להחלטת ועדת הערר ובית המשפט היתה כי יש לסווג את הנכס כנכס המשמש למגורים.

            טענת המשיבה בפני בית המשפט בערעור בנוגע לשנת 2007 (עמ"נ 239/08), כי הנכס משמש כמוסד שיקומי בלבד וכי יש לסווגו כמוסד, נדחתה בפסק דינו של השופט קיסרי.

3.         הערעור הנוכחי נסב על חיובי הארנונה שהושתו על המערערת לשנים 2009-2010. מתברר כי הנכס סווג על ידי המשיבה בסיווג "מוסד" (סיווג 480 - פירוט 12.6 לצו הארנונה). כמו כן חויבה בארנונה עבור שטחי הקרקע התפוסה כמוסד לפי סיווג 735.

            המערערת הגישה השגות למנהל הארנונה שנדחו ולאחר מכן עררים לוועדת הערר. הדיון בשתי שנות המס אוחד.

4.         ועדת הערר דחתה את טענת המערערת בהחלטתה בערר 9/10 (לא צוין תאריך מתן ההחלטה). הוועדה מציינת כי ביקרה בנכס ושוכנעה כי הוא משמש כמוסד לחוסים שנים. הוועדה אף עיינה בהסכמי ההתקשרות עם החוסים. הוועדה סברה כי נקודת המבט לסיווג הנכס הינה נקודת מבטה של המערערת עצמה, שהרי הסיווג ייעשה על פי השימוש שעושה המערערת ולא השימוש שעושים החוסים. השימוש הינו למוסד ועל כן דחתה הוועדה את הערר.

            למען בהירות התמונה, אצטט את החלק הרלבנטי:

מההסברים בסעיף הקודם נובעת גם המסקנה שאין לסווג את הנכס לפי סיווג מגורים באשר אף אם ניתן למצוא בנכס סממנים של מגורים מטעם החוסים הרי השימוש של המחזיק בנכס שהיא העוררת הינו כמוסד. גם ביקור בבית מלון עשוי להצביע על סממני מגורים של האורים אולם חיוב הארנונה נעשה לפי השימוש הנעשה על ידי המחזיק ובמקרה זה מפעיל המחזיק מוסד לשיקום נכים כאשר הנכים מגיעים לתנאי אשפוז. מכאן לא נובע כי השימוש בנכס הינו למגורים. התכלית העיקרית של השימוש הינה שיקום והמקום משמש כמוסד שיקום ולכן הסיווג הנכון לגביו הינו לפי קביעת המשיב.

הערעור

5.         בערעור שבים הצדדים וחוזרים על הטענות שהושמעו בהליכים הקודמים. המערערת מדגישה כי לא נעשה כל שינוי בשימושים בנכס. גם בשנים נשוא הערעור, כמו בעבר, משמש הנכס בחלקו כבית אבות ובחלקו למגורים של נכים ונפגעים הזקוקים לשיקום.

            עוד טוענת המערערת כי החלטות ועדת הערר ובית המשפט בהליכים הקודמים משתיקות את המשיבה מלכפור בכך שסיווגו הנכון של הנכס הינו מגורים. המערערת מבהירה כי יש לבחון את טיב השימוש שנעשה בנכס ללא קשר למיהות המחזיק ועל כן אין להבחין בין שימוש למגורים של בעל הנכס לשימוש למגורים על ידי דיירים הקשורים בהסכמים עם בעל הנכס.

            המערערת מדגישה כי הסיור עליו סומכת הוועדה את החלטתה נערך בשנת 2007, במסגרת הדיון בערעורים לשנים 2005-2006, אשר במסגרתם נקבע כי השימוש הוא מגורים. על כן סבורה המערערת כי לא היה בסיס לשינוי הסיווג ולשינוי בעמדת הוועדה.

6.         המשיבה חוזרת על טענותיה ותומכת בקביעת הוועדה. לטענתה הפעילות בנכס הינה של מוסד שיקומי לנכים צעירים ועל כן סיווגו הנכון של הנכס הינו כסיווג מוסדות. ב"כ המשיבה מפנה לפרוטוקול סיור הוועדה משנת 2007 ממנו עולה מפורשות שמדובר במוסד ולא בבית מגורים. כך גם ניתן ללמוד מההסכמים שצרפה המערערת.

            בכל מקרה, כך לטענתו, מדובר בקביעה עובדתית ועל כן אין מקום שבית המשפט יתערב.

7.         שני הצדדים התייחסו גם לשאלת החיוב בשטחים תפוסים. סוגיה זו הינה משנית, שהרי אם תתקבל טענתה של המערערת כי עסקינן בנכס המשמש למגורים, לא יהיה צורך לדון בטענות אלו ועל כן לא אפרט את הטענות בשלב זה.